את רוב חיי העברתי בתוך אי־שקט הישרדותי, שהופג בילדותי רק על ידי ספורט וריטלין, ובהמשך על ידי אלכוהול וסמים, סקס, אכילה רגשית ותרופות פסיכיאטריות. בהיותי בן 14, תחושת אי־השקט ומצב ההישרדות התמידי הובילו את מוחי לקריסה שהתבטאה בהתקף אפילפטי יחיד בדרגה הקשה ביותר. האירוע היה טראומטי. לאחריו לא הצלחתי להישאר בקצב המהיר והתובעני של המערכת, ונשרתי מהלימודים לשנה כמעט. בסוף, חזרתי והשלמתי הכל, מה שמזכיר לי עד היום בכמה עוצמות וכוחות נפשיים ניחנתי, כוחות שמחזקים ומעצימים אותי בהתמודדות שלי עם קשיים גם עתה.
כמו ילדים רבים, גדלתי בתוך מסגרות, וכמו לא מעט מהם – פשוט לא התאמתי למערכת. במשך שנים הרגשתי שאני מותקף מכל חזית – בחיכוכים עם המערכת מצד אחד, ומהצד השני בבית, בסוף כל יום, בגלל חוסר ההבנה של הסביבה לכך שאיני מתאים למערכת. הדיכוי וההדחקה התמידיים של כל ביטוי עצמי אותנטי, גררו אותי לדיכאון עמוק ובלתי נמנע.
חשוב לי לומר שהיום, אחרי שנים ארוכות, אין בי שום טינה כלפי המערכת או כלפי הוריי. התעסקות בעבר מעמדה קורבנית כבר אינה משרתת אותי. אם אני נוגע בעבר, זה רק מתוך חמלה לילד הקטן שבי, לצורך למידה וכדי לצמוח בהמשך.
ביקורים תכופים במחלקת המחשבות האובדניות היו חלק בלתי נפרד מחיי. בזמן השירות הצבאי שלי הגעתי לתהום כל כך עמוקה במחשבותיי, שכבר פתחתי את נצרת הנשק והייתי במרחק ליטוף אחד על ההדק מלא להיות כאן.
אני הוכחה חיה לכך, שתהליכי ריפוי עמוקים אינם חייבים להיות כרוכים בשנים של תסכול וטיפול פסיכולוגי ותרופתי. נכון שבמהלך חיי נעזרתי בשני האחרונים לא מעט, אך חצי השנה האחרונה הוכיחה לי שאפשר גם אחרת. חוויתי תהליך ריפוי עוצמתי ומהיר, נטול תרופות ורווי בסביבה תומכת ואוהבת.
שמונה חודשים לפני כתיבת המאמר הזה עוד שכבתי במיטה, הרוס מהחיים, מחפש בגוגל דרכים קלות לסיים את חיי, מבלה במחשבות כמו: "אולי היום אלך למלון דן (שהיה ממש מול הדירה שגרתי בה באותו הזמן) ואקח את הסוויטה בקומה העליונה, בטח זה יהיה מספיק גבוה בשביל לעשות את העבודה". היום, הלך הרוח הזה נראה לי כלקוח מעולם אחר, ממציאות אחרת וממוארה לגמרי אחר.
אני כותב עכשיו מתוך התבוננות וחוסן נפשי שלא חשבתי שאחוש אי פעם.
את רוב חיי הבוגרים חייתי תחת השפעת דפוסים חזקים מאוד מהילדות. חייתי בתחושה שתמיד ישנו מגנט שמושך אותי למטה, והרגשתי שאיני מסוגל להכיל את הכאב שהקיום שלי מביא איתו. שהיתי במשך שנים במקומות הכי נמוכים שאפשר להגיע אליהם. סבל עצום, ייאוש והמון תסכול ליוו אותי בכל היבט של ההוויה שלי. לפעמים חשתי, מהרגע שפקחתי את העיניים בבוקר עד השנייה שבה נרדמתי, שאני חי בגיהינום מתמשך שכל כולו מתרחש בתוך המיינד שלי, פרי המציאות שאני עצמי יצרתי. הצלחתי להירדם רק כשממש התעלפתי מרוב עייפות, כי לא יכולתי לעצור או להאט את זרם המחשבות שהציף אותי ויצר בי תדר נמוך מאוד שהזיק לבריאות הפיזית והנפשית שלי.
לא היו לי כלים להתמודד עם כל זה ולכן חייתי בתחושה תמידית שאני חסר ערך. הייתי אלים כלפי עצמי בדיבור ובמחשבה ודאגתי לטפח את השנאה העצמית בכל יום שראיתי את עצמי במראה, אך לא העזתי להסתכל לעצמי בעיניים. כך במשך שנים.
אחד הכלים החזקים ביותר שאספתי בדרך הייתה ההבטחה לקום כל בוקר, להסתכל לעצמי בעיניים מול המראה ולהגיד: "אני אוהב אותך! אני כל כך אוהב אותך!" זה היה אחד הצעדים המהפכניים שהובילו לשינוי עצום בחיים שלי – הידיעה שאהבה עצמית היא השער שלי לחיים מלאי חמלה ושלום, עם עצמי ועם העולם. אהבה עצמית היא התקשורת שמחברת אותנו קודם כל אל עצמנו ואחר כך אל העולם שמחוץ לנו.
אתם חושבים שתוכלו לעשות זאת? להסתכל לעצמכם בעיניים מול המראה, לחייך ולהגיד "אני אוהב אותך"? אלה מכם שיתקשו בכך הם אלה שאולי ירצו להתנסות בזה יותר מאחרים.
דברים לא קרו לי ביום אחד. זה היה תהליך של הרחבת המודעות בתחומים שונים בחיי, תהליך שצבר תאוצה כשטיילתי בהודו במשך שנה. אחרי שבועיים של טיול, ביום שמשי וחסר דאגות, החלטתי לקפוץ מצוק לתוך אגם. נָחַתִּי על האוזן הימנית שלי, ומעוצמת הפגיעה קרעתי את עור התוף, מה שהשבית אותי כמעט לחלוטין במשך חודש.
במהלך הזמן הזה משהו התחיל לקרות לי. מהתנהלות תזזיתית וחיפוש תמידי של גירויים חיצוניים שיפיגו את הרעש הפנימי, פתאום מצאתי את עצמי משותק, בלי יכולת להפיג את הרעש. הייתה לי עד אז תלות גדולה במריחואנה שתמיד השקיטה את הרעש ואת המחשבות. מכירים את זה שאתם שומעים מוזיקה בזמן ה"היי" והצלילים נשמעים עוצמתיים יותר? הפציעה באוזן גרמה לי לצפצופים עזים, וכשניסיתי להירגע בעישון, רמת הצפצופים הכפילה את עצמה פי חמישה, אז גם העישון שכל כך אהבתי נלקח ממני בתקופה הזאת. מצאתי את עצמי חוֹוֶה את עולמי הפנימי מתוך התבוננות, חסר אונים לגמרי. פתאום שמתי לב שחייתי עד אותם רגעים בתוך רעש פנימי מתמיד, ומהמקום הזה החלה המודעות שלי להתרחב.
קצת אחרי שהחלמתי, נחשפתי ליוגה בפעם הראשונה בחיי. יום אחר יום הלכתי לשיעור מבלי לדעת משהו על יוגה ומבלי להבין למה אני עושה את זה בכזאת מסירות פתאומית. לא עסקתי יותר מדי בשאלות הללו, כי במובן הכי פשוט, היוגה גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי. כאדם עם נטיות אובדניות, תמיד חיפשתי סיבות לקום בבוקר, והיוגה סיפקה לי את הסיבה הכי מתוקה שיש.
התחלתי לקרוא ולהעמיק בנושא עד שמפגש עם מורה מדהים נתן לי את הדחיפה הקטנה מהשוליים היישר אל שביל הרוח, בהיבטים שהם הרבה מעבר לתרגול הפיזי של תנוחות היוגה. פתאום הייתה בי תחושה של התמרה שכל תיאור מילולי שלה ממעיט מהחוויה עצמה. זאת הייתה תחושה של מלאות, תחושה של התעוררות לתוך ממד שלם שלא הייתי מודע לקיומו. מימד של נוכחות שמעבר למחשבות ולרגשות שלי. הרגשתי לפתע שמתפתחת בי מודעות לעוגן שנקרא הרגע הזה, מקום שבו המציאות היא כפי שהיא ולא כפי שאני. היה רגע אחד ששינה אותי לתמיד, רגע שבו חשתי בבהירות את האשליה שבהתמקדות בעבר ובעתיד. הבנתי שכאשר אני חי במוחי בעבר, זה תמיד מתבטא כזיכרון, וכשאני חי בעתיד זה תמיד מתבטא בציפייה. אף אחד מהם לא קורה ברגע הזה. וכשאתה מבין שהרגע הזה הוא כל מה שיש וכל מה שתמיד יהיה, כל עיסוק בעבר או בעתיד נראה כסוג של אי־שפיות. הכרת המקום הזה והאפשרות לנוח בו, היוו טרנספורמציה גדולה בחיי.
המודעות שלי גברה בתחומים רבים אחרים. ממודעות לתזונה ולמה אני מכניס לגוף שלי, עד להתמכרויות השונות שחוויתי כל חיי, דרך הרגשות הקשים שגרמו לי לפנות אליהן. חיי קיבלו תפנית משמעותית ומהירה למקומות מפתיעים שכלל לא ידעתי שהם קיימים.
אבל לדבר אחד גדול שניהל אותי עדיין הייתי רחוק מלהיות מודע – האופי הקיצוני שלי (שנבע מחוסר איזון וממצוקה רגשית שהייתי שרוי בה באופן קבוע). משגריר עולמי של בייקון, נרקומן במשרה מלאה, וגבר שאיבר מינו הולך לפניו – אדם שחי כדי להגיע להסחת הדעת הבאה שתפיג זמנית את הרעש הפנימי הבלתי נסבל – הפכתי בתוך זמן קצר לטבעוני אדוק (ובכלל מאוד אובססיבי עם אוכל). הפסקתי לעשן ולשתות, לא נגעתי בסמים, נמנעתי לחלוטין מיחסי מין, תרגלתי כל יום שעתיים יוגה ושעתיים מדיטציה, וקראתי רק ספרות רוחנית.
איזון אמרנו? לא בדיוק. מה שבאותו הזמן הייתי בטוח שהוא הסוד לחיים שלווים, נראה לי היום, אחרי הדרך הארוכה שעברתי מאז, כמו הצד השני של אותו אי־שקט. עדיין איני אוכל בשר, אך גם איני טבעוני. אני אוכל בריא, אבל מקפיד לאכול ג׳אנק פעם בכמה זמן כדי לאזן. אני כבר לא אובססיבי לגבי התרגול, ומקפיד שלא לתרגל יותר מחמישה ימים בשבוע ובשאר הזמן לנוח. מהסמים נפרדתי, אך לפעמים אני נהנה מבירה עם סיגריה. פעם פחדתי מהתמכרות, חשבתי שאין דבר כזה לעשן רק מדי פעם, פחדתי שאם אעשן פעם אחת אחזור לעשן באופן קבוע. ברגע שאנחנו מוצאים אי קטן של שקט, כבר אין בנו תלות בשום דבר, יש בחירה אותנטית של מה מתאים לי ברגע הזה.
חזרתי מהודו בן אדם אחר מזה שהייתי כשטסתי. מהמסיבות, הסמים והטיולים, עברתי אל התרגולים, המודעוּת וההתכנסות. עם האנשים שהחשבתי לחברים שלי כבר לא יכולתי לתקשר כמו פעם. לא ידעתי איך ליישם את כל מה שלמדתי. חזרתי עם אהבה גדולה ליוגה, אך גם עמוס חרדות, נטייה להתבודדות ופחדים שלא אפשרו לי להתפתח. זמן קצר אחרי שחזרתי מהודו שקעתי שוב בדיכאון עמוק.
מהתרופות הפסיכיאטריות השתחררתי בהודו, כבר הייתה בי מספיק מודעות ולא יכולתי לחזור לחוסר היכולת לחוות ולבטא רגשות – תופעת הלוואי של התרופות שלקחתי. בתקופות הקשות שהיו לי לפני שהתחלתי בנטילת התרופות, הייתי עצוב מאוד ובכיתי המון. זה גרם לי לבטא את רגשותיי ולמרות הכאב, חשתי חיוּת וחוויתי את עוצמות החיים בגוף פיזי שחי ומרגיש. עם נטילת התרופות, נלקחה ממני היכולת הזאת.
הרגשתי שאני עובר רעידת אדמה רוחנית. חייתי חודשים ארוכים בקונפליקט תמידי: האם מודעות עדיפה על בורות? כשהייתי לגמרי חסר מודעות, הסבל היה חלק בלתי נפרד מחיי. חייתי איתו פשוט כי זה מה שהיה. לא ידעתי שאפשר אחרת. לעומת זאת, כשהמודעות שבי עלתה, צפה איתה גם המודעות לסבל הגדול שאני חי בו. הבנתי שהסבל בחיים הוא בחירה ושאפשר להתקיים גם בלעדיו, או לפחות להפחית אותו. עם התפתחות התובנה הזו מתפתח גם פער, שאני משוכנע שרבים חוֹוִים בדרך הרוח – הפער בין המקום שבו אני נמצא לבין המקום שבו אני יודע שאני יכול להיות. זה יכול לקרוע אותנו מבפנים, לפחות כך הרגשתי.
לפעמים אני עדיין תוהה לעצמי: Does ignorance mean bliss?
