בגיל 26, לאחר שנים של כמיהה עמוקה להיות אמא, החלטתי לא להביא ילדים לעולם. להחלטה שלי לא היתה שום משמעות קוסמית ואין היא צריכה לשמש דוגמה או לתת השראה לאחרים. ההחלטה אם להביא ילדים לעולם, היא לגמרי אישית.
כיוון שהבחירה האם להיות הורה מועלה במאמר זה מההיבט הרוחני בלבד – וההגדרה שלי לרוחניות היא עשייה מודעת שאינה מוּנעת מאינסטינקטים ומהתניה שבטית. האם אנו מביאים ילדים לעולם מתוך בחירה מודעת, או שכמו רוב בני האנוש וחיות אחרות, אנו פועלים מתוך אינסטינקט ההִתרבות הטבוע בכל יצור חי, או מתוך תבניות שבטיות?
בצעירותי עלתה כנגדי לא פעם הטענה שהבחירה שלי לא להביא ילדים לעולם היא אנוכית, כיוון שאני חושבת רק על עצמי.
ההגדרה לאנוכיות לפי ויקיפדיה מחולקת לשני חלקים או היבטים: החלק ראשון – אָנוֹכִיּוּת (או אֵגוֹאִיזְם או אגוטיזם) זהו מצב בו האדם שם אך ורק את עצמו, את צרכיו ואת מחשבותיו בראש מעייניו, והוא הראשון לסדר העדיפויות שלו, באופן קבוע. החלק שני – אדם אנוכי עשוי להתעלם מתחושותיהם, מצורכיהם ומנקודות המבט של אנשים אחרים.
אני לגמרי מסכימה ומקבלת שהבחירה שלי לא ללדת ולא להיות לאם נבעה מהחלק הראשון של הגדרת האנוכיות. בסופו של דבר רוב בני האדם עושים את בחירותיהם מתוך אנוכיות, וזה כולל את האלטרואיסטים שעל-פי ההגדרה בוִיקיפדיה הם אנשים הדואגים ועוזרים לאחרים ללא מניעים אנוכיים. גם האלטרואיסט מקיים את בחירתו האישית, את רצונו או את תשוקתו לעזור לאחרים, כך שבחירתו עדיין נובעת מהצורך האישי ה"אנוכי" לפעול לפי סדרי העדיפות שלו, ובמקרה זה – להיטיב עם החברה.
הצורך העמוק והאנוכי שלי היה לא להביא ילד לעולם אם אין לי מספיק סיבות לעשות זאת לטובת הילד שייוולד. בראש מעייני היתה טובת הילד שעדיין לא נולד, עוד לפני התשוקה העמוקה והבלתי נשלטת שהיתה לי "להביא תינוק לעולם".
למרות שבשנות נעורי כמהתי לילד באובססיביות, הבחירה שלי לא להביא ילדים לעולם נבעה בעיקר מהעובדה ששמתי את צרכיו של הילד שעדיין לא נולד לפני צרכַי כנערה צעירה שכמהה להיות לאם. כך שלא היתה כאן בדיוק ״התעלמות מתחושותיהם, צורכיהם ונקודות מבטם של האחרים״ (כולל אלה שעדיין לא קיימים).
מעטים מהאנשים שמביאים ילדים לעולם אכן חושבים על טובת הילד, או בודקים האם הבחירה נכונה מנקודת מבטו. ברוב המקרים הם הופכים להורים משום שזה משרת מבחינתם אג׳נדה מסוימת, ולרוב האג׳נדה תקבל קדימות לפני טובת הילד. במשך שנים הניע אותי הרצון העז להיות אמא ולהגיע למטרה הזאת בכל מחיר, מבלי לברר עם עצמי מה זה אומר לגבי ילדי שעדיין לא נולד.
לפני שאמנה את הסיבות השכיחות להבאת ילדים לעולם שלא בטובתם, הייתי רוצה להחליף את המושג הלא מדויק "להביא ילד (או תינוק) לעולם", במושג שונה. השימוש בו יוצר אשליה מתוקה שלעולם התינוק או הילד הקטן והחמוד שלנו יהיו חבוקים בזרועותינו כעוללים, מה שעוזר לנו לבחור בהבאתם לעולם ללא מחשבה נוספת. עבור רבים אין דבר מדהים ונחשק יותר מתינוק עגלגל מתוק וחייכן.
אבל ילדים אינם נשארים ילדים אלא לפרק זמן מוגבל. אחר כך הם הופכים לבוגרים ולאנשים מבוגרים. אנו מביאים לעולם בני אדם ולא תינוקות או ילדים, ואולי אם מלכתחילה אנשים היו חושבים כך, לא היו ממהרים להביא תינוקות חמודים או ילדים קטנטנים. אולי היו מסתכלים למציאות בעיניים ומבינים שהם אחראים ללידתו של אדם, עם כל האחריות הקיומית והרוחנית הכרוכה בזה עד ליום מותו. אם כך, מי שמחליט להביא ילדים לעולם מבלי לחשוב קודם על טובתם, אינו אלא אנוכי, לא פחות מאנשים שמחליטים באופן מודע לא להביא בני אדם לעולם.
אביא כאן דוגמאות לכמה מהסיבות שבגללן אנשים מביאים בני אדם לעולם, בגלל אג׳נדה אישית שהיא בסדר עדיפות גבוה יותר מהילד-האדם עצמו:
הדחף החזק ליצור המשך לגנים שלנו. אצל נשים זה יתבטא לרוב בכוח מניע הורמונאלי חזק ביותר להביא צאצאים. רבות הנשים המבלבלות את הדחף ההורמונאלי העז להרות עם הרצון האישי להיות אימהות. ברוב המקרים הן לא יבחנו בעדיפות ראשונה את טובת הילד, שיגדל להיות אדם בוגר. סיבות כמו "אני חייבת לחוות אימהות / היריון / לידה / אהבה ללא תנאי", או "אני כבר מבוגרת והשעון הביולוגי מתקתק לי – אינן כוללות את טובת הילד או האדם שנביא לעולם, אלא עוסקות בצרכים האישיים שלנו.
נשים שאינן יכולות להרות באופן טבעי, תהיינה מוכנות לא פעם לעבור תהליכים קשים וקיצוניים כדי לזכות בתינוק. כשהגוף "לא נכנס להיריון", הוא בעצם מכריז שזה לא נכון לו. במקום להקשיב לגוף ולפתור את חוסר האיזון שהוא מקור הבעיה, אנחנו יוצרים היריון בכוח תוך גרימת נזק לאם שעוברת פרוצדורות רפואיות קשות לגוף ולנפש, כמו זריקות, כמויות גבוהות של הורמונים שמשבשים את איזון הגוף, מתח נפשי כבד עקב הציפייה הגדולה להרות, והפיכת מעשה האהבה לאקט מעבדתי וחסר רגש או ספונטניות, כדי להשיג את נצחון ההיריון. ובתוך האנרגיה המסויטת הקרה והנואשת הזאת נוצר בן אנוש.
אצל גברים, הדחף להביא ילד נובע מהצורך האינסטינקטיבי לשכפל את הגנים של עצמם, או כתוצאה מלחץ כבד של בת-זוג שמאיימת לפרק את היחסים אם הם לא יניבו ילדים.
במקרים רבים הדחף ההישרדותי להביא צאצאים לא תמיד הולך יד ביד עם היכולת לכלכל את הצאצאים שהבאנו, ועל כן הורים רבים קורסים פיזית ונפשית תחת נטל הפרנסה של ילדיהם, מה שגורם לילדים לגדול באווירה מלחיצה ולא בריאה.
לחץ חברתי או משפחתי. לעתים אנשים מביאים לעולם ילדים כנגד רצונם האישי ויחושו ממורמרים על שחייהם הקודמים וחלומותיהם נלקחו מהם. במקרה כזה סביר שכאשר ילדיהם יתבגרו, ההורים המרירים יעיקו עליהם עם אותן ציפיות ולחצים שהופעלו עליהם ל"יצירת משפחה משלהם".
אנשים בעלי מודעות גבוהה מתלוננים לעתים קרובות על מצבו המידרדר של כדור הארץ. הטבע שהולך ונעלם, זיהום האוויר, המחסור במי שתייה והכורח להתבסס על מים מותפלים, התחממות כדור הארץ והרס הטבע והחי כתוצאה מפסולת תעשייתית. הם מתלוננים על קשיים בהשגת קורת גג, על ההתפתחות הטכנולוגית הפוגעת לנו בבריאות הגופנית והנפשית ובאיזון האנרגטי, על תזונה לא בריאה כתוצאה מאכילת מזון מרוסס שבנוסף עובר שינויים גנטיים, ועל תחרות קשה במציאת פרנסה בגלל ריבוי האוכלוסייה על כדור הארץ.
מפליא שאותם אנשים הטוענים כי החיים על כדור הארץ הופכים מאתגרים יותר ויותר, עדיין יביאו לעולם ילדים. נראה שאין קשר בין האופן בו הם חוֹוִים את המציאות המודרנית, הקשה לפי הגדרתם, לבין החלטתם להביא ילדים שיצטרכו לסבול בה. נראה שהצורך שלהם להביא ילדים חזק יותר מהדאגה לטובתם.
הפחד להישאר לבד בימי הזקנה. אחת השאלות השכיחות שהופנו אלי בצעירותי היתה: "מי יטפל בך כשתזדקני?" האם זו סיבה טובה להביא ילד לעולם כדי שבבגרותו, בעודו כורע בעצמו תחת נטל החיים, הוא יהפוך לנו מקור לסעד גופני, נפשי ו/או כלכלי? האין זו אנוכיות במלוא מובן המילה להביא לעולם ילד-אדם שכנראה יצטרך להתמודד עם הקיום המאתגר, המציף והמתיש שרובנו חוֹוִים, רק כדי שלא נהיה לבד בזקנתנו?
השעון הביולוגי והמרענן האולטימטיבי. זוגות מבוגרים מביאים לעתים ילדים לפני שיהיה מאוחר מדי, או כדי לרענן את הנישואים שלהם, או כדי לא להישאר לבד אחרי ש״הגדולים״ יעזבו את הבית. כמה אנשים בני 75 ומעלה הם בריאים פיזית, בהירי מחשבה ומלאי אנרגיה? העובדה שילדם יצטרך בגיל 25 להתמודד עם הורים זקנים, חולים וחלשים, אולי אפילו לא לגמרי צלולים (במקרים של אלצהיימר ודמנציה), לא נלקחת בחשבון, כי בסופו של יום לא טובת הילדים עומדת לנגד עינינו, אלא צרכינו המתמלאים מעצם קיומם.
ילד רזרבי. ישנם בהורים המביאים לעולם ילד נוסף, כדי לא להשאיר את הילד הראשון לבד. כדי שביחד הם יתמכו זה בזה כשיישארו לבד אחרי מות ההורים. האם זו סיבה מוצדקת להביא אדם לעולם, כדי שהוא יהיה פתרון לאחיו? האם קשר הדם בין אחים ואחיות הוא ערובה לקשר קרוב? לאהבה? לחיבור? לסובלנות? לתמיכה? הסתכלו סביבכם וראו כמה אנרגיה שלילית קיימת לעתים בין אחים ואחיות רבים שאינם מסתדרים יחד למורת רוחם, לאכזבתם ולכאבם של הוריהם.
ילד כביטוי לגישה פוליטית. לפעמים, הורים מביאים את ילדיהם לעולם כביטוי לאג'נדות פוליטיות שונות. מה שאכתוב כאן עלול להישמע כגזענות וזה לא פוליטיקלי קורקט. אך אינני עוסקת כאן בפוליטיקה ובסוגיות פוליטיות, אלא בשאלה עד כמה אנחנו חושבים על טובת הילדים לפני שאנו מביאים אותם לעולם. לדוגמה, הכרזות והצהרות הנשמעות מתושבי יהודה ושומרון היהודים אחרי שילד יהודי נהרג בפיגוע, הקוראות להגברת הילודה היהודית לטובת יישוב הארץ וכדי "להראות לאויבינו שאנחנו לא מנוצחים". במקרה כזה קיים עידוד להביא עוד ועוד ילדים לעולם, כדי לשרת אידיאולוגיה פוליטית ולא משום שאנו שמים את הילד ואת טובתו בראש סדרי העדיפות שלנו. בנוסף, יהיו שיאמרו כי המתנחלים מסַכנים את חיי ילדיהם כאשר הם בוחרים לחיות באזורים בהם נשקפת להם סכנה ולמעשה מקריבים את בטחון ילדיהם על מזבח האמונה. זאת מתוך מחשבה שטריטוריה מסוימת מקודשת יותר מהחיים עצמם.
ללדת ילדים גם על פי הר געש. אנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם באזורים מוכי מלחמה ואלימות כמו סוריה, ישראל ועזה, בעולם שלא קל לחצות בו גבולות ולעבור למקום בטוח יותר בזמנים קשים של מלחמה, הרס ורעב. איך יתכן שבמדינה כמו סוריה, שבה מתנהלת כבר שנים מלחמת אזרחים אכזרית וקשה, ישנם עוללים בני שנתיים ושלוש, פצועים, רעבים, מבוהלים ויתומים? האם זה לא אנוכי להביא ילדים למציאות כל כך קשה?
להביא לעולם ילדים במדינה כמו ישראל, בה המצב הביטחוני כל כך שברירי, מבלי שתהיה להורים יכולת לצייד אותם בדרכון זר בנוסף לדרכון הישראלי, כדי שתהיה להם בעתיד אפשרות בחירה לעבור למדינה בטוחה יותר במקרה של הסלמה מסוכנת, משמעו להשליך ילדים שיהפכו לאנשים למציאות ממולכדת שאין ממנה מוצא. האם עדיין ההחלטה לא להביא ילדים אנוכית יותר מהבאתם למקום מסוכן שאין ממנו מפלט?
דוגמה נוספת היא אנשים החיים בחברה גזענית שחיצי הגזענות שלה מופנים בדיוק אליהם. כך קורה למרבה הצער לשחורים ולמיעוטים אחרים, וגם הם ממשיכים להביא ילדים לעולם – ילדים שיעברו את המסלול הכואב של גילויי גזענות. במקרה זה הייתי בוחנת האם נכון להביא אל המציאות הזו, הקשה, האכזרית והגזענית, ילד שכהורה ידוע לך מראש שהוא יסבול בה כל חייו.
נהיר לי שהאמירה הזאת, שאולי נתפסת כגזענית, עלולה להקים נגדי קול צעקה, בטענה: מדוע לאנשים שחורים לא תהיה הזכות להביא ילדים לעולם? מובן שזכותם המלאה להביא צאצאים, וגזענות מכל סיבה שהיא – ובטח כזו הנובעת מגוֹן העור – היא תופעה בלתי מקובלת. אבל אם בראש סדרי העדיפות שלנו ניצבת טובת האדם שנביא למציאות האומללה הזאת, אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה יותר חשוב – ילדינו, שאנו מביאים לתנאים קשים, או האידיאולוגיה של חופש או שוויון שאנו דוגלים בה.
