מאת שאקטי מאי
(מאמר זה מופיע בספרה של שאקטי מאי: ״להיות״, לקבלת הספר במתנה לחצו כאן >)
*המאמר הזה לא מיועד או מומלץ לאנשים דתיים או מאמינים, המאושרים בחלקם ואשר חיים ללא סבל.
בימים שלפני ואחרי ראש השנה, בורכתי על ידי אין ספור אנשים שהכרתי וגם אנשים זרים לגמרי, בברכת ״גמר חתימה טובה״.
תלמידי יוגה, מורים ליוגה, שכנים, מוכרות בחנויות, בני משפחה, פקידים בבנק, מוספי העיתון, המנקה המקסים מאום אל פחם. כולם איחלו לי הצלחה עם גזר דיני בבית הדין העליון (לא זה שבירושלים אלא זה שבשמיים).
מקובל ביהדות, שבראש השנה נכתב דינו של האדם למשך כל השנה הבאה.
וכך נאמר בגמרא: ״שלשה ספרים נפתחין בראש השנה; אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים.
צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים;
רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה;
בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה".
התרגול המרכזי ברוחניות מטרתו היא השקטת תנודות המיינד והתבוננות.
התבוננות בכל התכנותים שאספנו על הדרך, שגורמים לנו להתנהל, לחשוב ולהרגיש באופן אוטומטי.
התנהלות אוטומטית גוררת אותנו למציאות ללא בחירה, שיוצרת הרבה מאוד סבל. לעומת התנהלות מודעת המאפשרת בחירה.
כחלק מתהליך ההתבוננות אנו שואלים שאלות, לאו דווקא כדי לקבל תשובות אלא יותר כדי להביא בהירות למיינד.
השאלה הנשאלת פה היא מה אנחנו בעצם מאחלים לעצמנו ולאחרים בברכת ״גמר חתימה טובה״?
רוב האנשים על כדור הארץ זקוקים להיאחז בכוח עליון שהוא נפרד מהם:
כדי שתהיה להם מטרה לקום בבוקר מהמיטה.
כדי שתהיה להם משמעות להמשיך ליום הבא.
בני אדם זקוקים לכוח עליון, שיתן להם ביטחון מול תחושת ההצפה, שהמציאות גורמת להם.
אנשים זקוקים לכוח עליון, שימשיך לתת להם את אותה ההכרה, שהם קיבלו כילדים מהוריהם ומוריהם בבית הספר.
הם זקוקים לכוח עליון, שיתן להם תשובות לכל השאלות המטרידות, שהמיינד יוצר כמו: מי אנחנו? מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים? למה אנחנו כאן?
הם זקוקים לכוח עליון, שישגיח ויפקח עליהם, כיוון שרובם אינם יכולים לקחת אחריות על עצמם.
בטקס האיאווסקה האישי שלי, המסר היה ברור: אם האמונה באלוהים נותנת לאנשים שלווה, שקט וסיפוק, אז השאלה אם יש אלוהים או אין אלוהים כבר לא רלוונטית. השלווה והשקט הפנימי עדיפים גם אם מקורם באשליה.
לא קשה להבחין, שרוב האנושות נמצאת בסבל רב, כולל אנשים אשר מאמינים שבשמיים יושב אלוהים, שמנהל את העניינים ביד רמה עד לפרטים הקטנים של רישומים בספרים.
התופעה המרתקת בעיני היא ההפרדה, שמתרגלים רוחניים עושים בין התובנות הרוחניות שלהם, לבין האמונות שהוטמעו בהם, מבלי להניד עפעף.
אחרת איך אפשר להסביר, שאנשים רוחניים שמתכחשים בכל ליבם, לרעיון שיש אלוהים שיושב בשמיים, ועוקב אחר כל צעד וצעד של כל אחד מאיתנו, עדיין מאחלים אחד לשני, עם כל הלב ״גמר חתימה טובה״?
איך אפשר להסביר, שיוגים שמשחררים כל השנה סיסמאות כמו ״הכל אחד״ (זה אומר שאין הפרדה בין כוח עליון לשאר היצורים באשר הם), מברכים אחד את השני ב״גמר חתימה טובה״ או במילים אחרות ״נקווה שאלוהים שלמעלה ירשום אותך בספר הנכון״?
איך אפשר להסביר, אנשי רוח שמעמיקים במדע ומדברים בהתלהבות על פיזיקה קוונטית, חלקיקים, תדרים, יקום אין סופי וחורים שחורים, פתאום מודאגים שדין לא רצוי ינתן להם על ידי כוח עליון, שיושב במרומים ולא מפספס שום פעולה או מחשבה שהם עושים או חושבים?
הסיבה לכך היא, שרוב האנשים הרוחניים מתייחסים לרוחניות כאל כסות חיצונית, שהחליפה את הבגד שהם לבשו לפני ״השינוי״ הרוחני עברו. הבגד החדש ארוג מחוטים מאירים של חוכמה ותובנות כמו:
זמן לא קיים,
כולנו אחד,
היקום הוא אין סופי,
אלוהים זה לא דבר נפרד מאיתנו,
אלוהים זה תודעה,
הכל זה תדר.
אך מתחת לבגד החדש, שום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין מתנהלים בתודעה אוטומטית מתוכנתת. לא הודו, או מדיטציות, לא סדנאות רוחניות וקריאת ספרים רוחניים, יכולים להוציא מאיתנו את התכנות הדתי המאמין שיש בשמיים אלוהים, שמסדר לנו את העניינים ומחלק לנו ציונים, שנרשמים בספר הספרים, בדיוק כמו שרשמו לנו בעבר בתעודת בית הספר שלנו.
כשאני מעלה את הנושא הזה בפני מורים ותלמידים רוחניים, לרוב אני נענית במילת הקסם ״זו מסורת״.
מורה ליוגה מקסים ציין בפני שהוא צם ביום כיפור, שאלתי אותו, מדוע?, והוא ענה כי זה בריא לצום.
אז למה אתה צם ביום כיפור ולא ביום אחר בשנה? שאלתי. והוא ענה בגלל המסורת.
מסורת זו התנהלות שבטית מתוכנתת, שנמסרת מדור לדור כדבר מובן מאליו, מבלי שנבדוק אותה, נטיל בה ספק או נפקפק בה. מסורת היא כחוט-השני, המחבר את אנשי השבט, לשבט עצמו ונותן להם תחושת שייכות.
לכן מסורות לא מתעדכנות. זו הסיבה שמסורות עומדות במבחן הזמן, למרות שהרבה פעמים הן כבר לא רלוונטיות לזמן.
המדע שלנו מתעדכן כל הזמן. אבל לא המסורת.
מבחינה מדעית, אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא נקודה בלתי נראית ביקום אין סופי, ועדיין נאמין שאלוהים מתמקד באופן אישי בכל בן אנוש, ורושם איך הוא מתנהג. לכן נאחל ״גמר חתימה טובה״.
תפיסת המציאות שלנו משתנה כל הזמן, אבל לא המסורת.
לעומת העולם הקדום, שהאמין שאלים יושבים בשמים ומנהלים בדרמטיות את העולם, כיום אנחנו יודעים שהשמים הם מסת האוויר העוטפת את כדור הארץ (אטמוספירה) ועדיין מאמינים שיושב בשמים אל כל יכול עם שלושה ספרים עבי כרס. ולכן נאמר ״גמר חתימה טובה״.
הטכנולוגיה שלנו מתעדכנת אבל לא המסורת.
אנו יכולים לטוס במטוס מעל העננים, לצאת בחללית מכדור הארץ ועדיין נאמין שהאל היושב במרומים הוא לפעמים רחום, לפעמים כועס ולכן נברך ב ״גמר חתימה טובה״.
רוחניות היא לא כסות שאנו יכולים ללבוש כשמתאים לנו ולפשוט כשאינה בסנכרון עם המסורת שלנו. רוחניות זה מצב תודעתי, בו יש לנו את היכולת להתבונן במציאות כפי שהיא, להשיל מעלינו הגדרות, אמונות, הזדהויות וכל מה שמרכיב ויוצר את האני הלא אותנטי שלנו.
זה אולי לא מקום קל להיות בו בתחילת דרכינו הרוחנית, אך זה המקום בו אפשר להתחיל להשתחרר מהסבל הקיומי שלנו.
לשחרר מסורת ואמונות, זה כמו לשחרר ציפור ענקית, שהיתה קשורה לאדמה ברגליה ולאפשר לה לרחף במרחב החופשי בו אין גבולות, ארצות, דתות, לאומים וכל הגדרה אשלייתית על פני האדמה .
לרובנו, החופש מהגדרות הוא חופש מפחיד ולא מוכר, לכן בעודנו מחפשים את השחרור מהסבל, עדיין נעדיף להיות קשורים בעבותות, לכל אשליה שנותנת לנו תחושת שייכות.
בסופו של יום, כל אחד מאיתנו יודע מה נכון לו.
אני מציעה שבפעם הבאה לפני שאתם מאחלים לעצמכם או לאחרים ״גמר חתימה טובה״, במקום לעשות זאת באופן אוטומטי, כי זה חלק מהמסורת עליה גדלתם, עצרו לרגע והתבוננו במשמעות האימרה. אם לאחר ההתבוננות, עדיין מתאים לכם הרעיון, שאתם נידונים לזכות או לחובה על ידי כוח עליון, שיושב במרומים ועוקב אחרי חייכם בפרטי פרטים, בידכם הבחירה המודעת לחיות אמונה זאת במלואה.
באהבה
שאקטי מאי
מאמר זה מופיע בספרה של שאקטי מאי: ״להיות״, לקבלת הספר במתנה לחצו כאן >