מאת: שאקטי מאי
תלמיד: אני מרגיש שככל שאני מתרגל מודעות ויוגה אני נעשה יותר נוכח וזה הרבה פעמים דווקא גורם לי להרגיש יותר חרדה או יותר פחד בגלל הדיסוננס שבין השקט הפנימי לבין הרעש מבחוץ שהוא לא בשליטה שלנו.
שאקטי: אין בפנים ואין בחוץ. איפה מסתיים הבפנים ואיפה מתחיל הבחוץ?
שלווה ושקט, או שהם קיימים ברגע או שלא. אין ספק ששקט תודעתי יכול לבוא וללכת. בשביל הרוחני, עם הזמן, אתה כבר לא מביא אליך שקט אלא אתה הופך להיות השקט.
ככל שהמודעות נפתחת ומתרחבת אתה נע בין ממדים שונים מבלי להיאחז באף אחד מהם כמציאות מוחלטת. שני הממדים העיקריים שאתה נע ביניהם הם הממד הפיזי ההישרדותי והממד של התודעה הגבוהה. בממד הפיזי ההישרדותי אתה חווה את המציאות, כבן אנוש בגוף פיזי, עם רגשות, דחפים, פחדים, תשוקות ורצונות. לעומת זאת, התודעה הגבוהה אינה חסרה דבר כי היא לא במצב הישרדותי. בממד הזה אתה מתבונן בכל המציאויות שקיימות ורואה איך הן ארוגות אחת בשנייה כי בעצם יש מציאות אחת ויש לה אין-סוף זוויות שונות שיוצרות אשליה של הפרדה.
הדבר דומה לאסטרונאוט שגר עם משפחתו בבית, שנמצא ברחובה של עיר, במחוז גדול, במדינה שבה הוא אזרח.
הוא גאה בבית שהוא רכש ובגינה המגודרת המטופחת שלו. הוא אוהב את הרחוב השקט שלו ומזדהה עם קבוצת הכדורגל של העיר שלו. הוא אוהב לטייל עם המשפחה במחוז היפה שהוא גר בו והוא גאה ונאמן למדינה שלו.
ואז הוא טס לחלל והוא מביט מבחוץ בפליאה על כדור הארץ, ומייד הוא מבחין שרחובות וערים ומחוזות ומדינות וגדרות וגבולות לא באמת קיימים. כל זה הוא תוצר של Mind Made. אבל כשהוא שב חזרה לכדור הארץ הוא חוזר למציאות מופרדת, מחולקת ומגודרת שיוצרת אין-סוף קונפליקטים משני צידי המתרס. וכך הוא נע בין הממדים –כאסטרונאוט הוא חווה שהכול אחד ואין דבר שהוא מרכזי או חשוב יותר משאר הדברים. בחוויה שלו כאסטרונאוט הכול זורם ונע באחדות. ואז הוא חוזר לכדור הארץ, לממד שבו הוא תושב שחווה מציאות נפרדת, מפולגת, מוגדרת וטעונה.
השלווה נוצרת כשלא נאחזים באף אחת מהמציאויות האלה ולא מזדהים עימן. לכן רוב האסטרונאוטים שחווים סוג של הארה רוחנית במסע שלהם לחלל לא משתגעים כשהם נעים בין שתי מציאויות שלכאורה מאוד שונות אחת מהשנייה.
ועכשיו נחזור למציאות הקשה והכואבת שאנחנו ועוד אנשים רבים חווים ומתמודדים משני הצדדים של קונפליקט הישרדותי, אלים ואכזרי.
בממד ההישרדותי, כבת אנוש אני יכולה, פיזית, להחסיר פעימה כשהאזעקה מסתיימת ולאחריה יש רגע של שקט ואי-ודאות עד לבום הגדול של נפילה או יירוט של טיל שנשלח כדי להרוג אותי ואנשים אחרים בעם שלי. אבל באותו הזמן אני גם מתבוננת מהממד של התודעה הגבוהה בגוף המכווץ שפוחד להיפגע. כתודעה גבוהה אני מתבוננת במציאות ההישרדותית שבה אני חיה, שיוצרת אין סוף הפרדה ועימותים בין בני אדם, בין שבטים, בין לאומים, בין ארצות, בין דתות, בין גזעים, בין מגדרים, בין מעמדות ובין תפישות מציאות שונות. כך תמיד היה וכך תמיד יהיה. עולם החי בכדור הארץ, שכולל את האדם, תמיד חווה ותמיד יחווה מציאות הישרדותית שארוגה מרגעי פחד וסבל. מעבר להתבוננות במציאות ההישרדותית אני גם מתרגלת נוכחות ברגע, גם בזמנים קשים כמו עכשיו. כשהרגע המכווץ מסתיים (עד לאזעקה הבאה) אני נוכחת ברגע החדש ומתמקדת בעשייה של אותו הרגע כדי למנוע טראומה. טראומה מתרחשת כשחוויה קשה נטמעת אנרגטית בגוף הפיזי וממשיכה להדהד בו גם לאחר שהחוויה עצמה הסתיימה. לכן האזעקות והבומים המבהילים לא משאירים בי חותם.
אלו אינם דברים שקל לתרגל בזמנים קיצוניים וקשים כמו הזמן הזה שאנו חווים כאומה וכאינדיבידואליים. זו הסיבה שהרוחניות מאתגרת אף יותר בזמנים קשים של הישרדות. אנשים רבים שמתרגלים רוחניות משחררים את התרגול ברגעי משבר ונשאבים למציאות ההישרדותית המאיימת שהם חווים. אפשר להבין זאת. הדחף להתכווץ, להתגונן, לתקוף לשנוא, להיפגע, הוא דחף חזק ביותר ולרוב אינו נשלט.
מה שמגשר בין שני הממדים והמציאויות שלרוב נוגדים אחד את השני זו הנשימה, והנשימה יכולה להיות בשליטתנו. וזאת הסיבה שהנשימה תמיד הייתה במרכז תשומת הלב של היוגים הקדומים. הם ידעו שהנשימה מעצבת ומפסלת את הגוף הפיזי, את המיינד, את הרגשות ואת המחשבות ולבסוף את ההתנהלות שלנו במציאות הפיזית ההישרדותית.
