**הערה: המאמר מתייחס גם לזוגיות מאותו מגדר**
“בראשית ברא אלוהים את אדם ואת חווה”.
הן מבחינה דתית והן מבחינה אבולוציונית, הזוגיות בין איש לאישה נועדה רק לדבר אחד: המשכיות הגזע האנושי. עם התפתחותם של האיש והאישה, מאנשי מערות לאנשים מודרניים, גם הזוגיות התפתחה והחלה למלא צרכים ומאוויים שהם מעבר ליצירת תינוק.
כל זוגיות מכילה שני מוחות, שני מיינד, שתי תודעות ושני גופים פיזיים שונים לגמרי. כמו שאין שתי טביעות אצבע זהות, כך גם אין שני בני אדם זהים. גם אם שני בני הזוג שותפים לאותן דעות בכל העניינים הגדולים והקובעים, כמו פוליטיקה, רוחניות וגידול ילדים, וקיימת האשליה שלבן או בת הזוג שלנו, יש בדיוק אותו מיינד כמו שיש לנו, הם עדיין יהיו שונים מאתנו – אחד יאהב גלידת וניל והשני שוקולד, אחד יטען שאהבה היא הדבק לזוגיות, והשני יאמין שסקס הוא הדבק שמחזיק יחסים לאורך זמן.
משום שהצרכים והמאוויים, של שני השחקנים במערך הזוגי הם שונים, וכמו כן גם תפישת המציאות שונה, ובגלל שתוכנתנו להאמין ש ״מנצח יש רק אחד”, מהר מאוד מתחילים להיווצר במערכות הזוגיות סדקים בצורת קונפליקטים, שבהם כל בן זוג מנסה למשוך את המציאות הזוגית לצד שלו ולפי תפישתו.
בנוסף לקונפליקטים, שמחלישים את מערכת החיסון של הזוגיות מבפנים, רוב מערכות היחסים סובלות מחנק נוסף, חיצוני – קלישאות שחוקות ונבובות, הקשורות לזוגיות, אותן אנו שומעים מאז ילדותנו ואשר דוחסים את מערכת היחסים לתוך קופסאות מרובעות ואטומות.
להלן שש הקלישאות הנדושות, שהמאמצים להגיע אליהן ולהגשימן, הופכים את רוב המערכות הזוגיות לסבל אחד מתמשך, עם הפסקות קטנות של אושר…
קלישאה מספר 1: זוגיות טובה תימשך לנצח (או במילים אחרות: עד המוות)
בזמן הקדום אנשים מתו באותו בית שבו הם נולדו, ואם לא בדיוק באותו בית, אז באותו הכפר, ובוודאי באותה המדינה. אנשים עבדו באותה עבודה כל חייהם, והיו נשואים לאותם בני זוג עד מותם. כל חריגה מכך הייתה נחשבת ליוצאת דופן.
היום, בעידן טכנולוגי שמציע אין סוף אפשרויות, אנשים בוחרים לגור במקומות שונים בעולם; מחליפים מקומות עבודה בתכיפות; משנים דעות לאור החשיפה לאינפורמציה גלובלית; משנים אורח חיים; ובאופן כללי משתנים כל הזמן.
רק בדבר אחד יש כמיהה עמוקה לקביעות ונצחיות – בזוגיות.
אצל רוב האנשים, אפילו הפתוחים והנאורים ביותר, סיומה של זוגיות ארוכה, עדיין נתפש, במידה זו או אחרת, ככישלון. אם הזוגיות כוללת ילדים, הפרידה הופכת לעוד יותר דרמטית, כואבת ומאכזבת.
אי אפשר להוציא יחסים זוגיים מההקשר הכולל של החיים המודרניים והמאוד דינמיים. ההיצע הרב שהחיים מציעים לנו, כולל חשיפה לאין סוף אנשים חדשים, לכן המיינד משנה את דעתו ורצונו גם בעניינים רגשיים.
במקום להשקיע את כל האנרגיה שלנו בהחזקת יחסים גוססים בכוח, רק כדי להכניס אותם לקלישאה של ״עד שהמוות יפריד בינינו״, כדאי להשקיע את אותה האנרגיה, באיכות של הזוגיות שלנו, מה שלרוב יאריך את הזוגיות – כי נשאר נוכחים ומעריכים.
קלישאה מספר 2: זוגיות זה דבר שצריך לעבוד עליו
כשזוגיות הופכת ל ״עבודה״ היא נעשית מתישה ומעייפת. זוגיות, כמו כל דבר אחר, זקוקה לרמת מודעות גבוהה. אם יש מודעות ואנחנו רואים את בני הזוג שלנו כעולם ומלואו ולא כמקור למילוי הצרכים והחסכים שלנו, אז חדווה, אהבה עמוקה והתפעמות יהיו התדרים שירטיטו את הזוגיות.
רוב האנשים ש ״עובדים על הזוגיות שלהם״ הגיעו לשלב שבו הם איבדו את הספונטניות, את הזרימה ואת ההתפעמות מבני זוגם. ״עבודה״ על הזוגיות כוללת שיחות ארוכות ומייגעות אל תוך הלילה (ועיניים טרוטות בבוקר), מסקנות יבשות על מה צריך לעשות כדי ״לשפר״ את היחסים, לוח פעילויות מוכתב שיכניס ״חיים״ לזוגיות (״פעמיים בשבוע נפנה זמן לעשות סקס, לפחות פעם בשבועיים נצא למסעדה״… ).
כל זה כשלעצמו נחמד, אך מאולץ. כשזוגות מגיעים ליועץ נישואין, יחסיהם כבר מתים – אם אהבה צריכה צד שלישי כדי לדעת מה היא מרגישה ואיך היא צריכה להתנהל, היא, ככל הנראה, נפחה את נשמתה… יועצי נישואין יכולים להפיח רוח חיים בקלישאה של הזוגיות, אבל לא בזוגיות עצמה – הייעוץ המקצועי הטוב ביותר עדיין לא יוכל להפיח ניצוץ אוהב בעיניים של בני זוג שליבם נדם.
קלישאה מספר 3: זוגיות חייבת להיות שוויונית
אני יוצאת מתוך הנחה, שמלכתחילה שני בני הזוג בחרו באופן חופשי להיות אחד עם השני ולכן התייחסותי זו, אינה כוללת נישואים של דתיים קיצוניים, או כל מערכת יחסים שבה האישה אינה שוות זכויות יחסית לגבר, או נחשבת רכושו.
זוגיות שוויונית לרוב מתבטאת ב:
״אני אחראית על הכלים, אתה על הכביסה״
״אני משכיבה את הילדים, אתה מכין אותם לבית הספר״
״אני משלם חשבונות, את אחראית על פעילויות בשבתות״
נשמע אידאלי, אבל מה קורה כשאחד מבני הזוג פחות מאורגן מהשני? כשאחד צריך יותר מרחב ושקט מהאחר? כשאחד פחות מסודר, יותר חולמני, או יצירתי? כשאחד יותר חברותי, או יותר פעיל? אי אפשר לצפות משני אנשים שיש להם אופי שונה, רצונות שונים, תפישת חיים שונה ומאוויים שונים – שיפעלו, ירגישו ויתנהגו בצורה שווה, או שלשניהם יהיו תמיד אותם סדרי עדיפויות.
״מאוד חשוב שהילדים יאכלו ארוחות מסודרות״ – לעומת – ״אני חושב שיותר חשוב שהם יאכלו כשהם רעבים״
״חשוב שתבואי איתי כל שישי להוריי״ – לעומת – ״אני מאמינה, שחשוב שלא אעשה דברים כנגד רצוני״
״אני חייב לנסוע לחו״ל ולטייל לפחות פעמיים בשנה״ – לעומת – ״זה נראה לי בזבוז, עדיף לחסוך את הכסף ולקנות דירה״
שוויון מוחלט יכול להתקיים, אולי, בין שני רובוטים שיצאו מאותו קו ייצור… וגם זה לא בטוח. קלישאת ״השוויון״ היא אחד המקורות העיקריים למרירות ותסכול בזוגיות. מכיוון ששוויון בין אנשים הוא לא דבר אורגני, כדי שיהיה שוויון- צריך לאכוף אותו. לכן שוויון מבטל חופש. במקום בו יש שוויון, לא תמצאו חופש.
מי שרוצה להפוך את הזוגיות שלו לבית כלא, עם תנאים שווים לכל האסירים, שיכפה שוויון מאולץ על הזוגיות שלו ("אני ניקיתי אתמול, אז עכשיו תורך לנקות״). אכיפת שוויון על מערכת זוגית יוצרת מערכת של ראיית חשבון. ככל שעובר הזמן מתחשבנים יותר ויותר מי עשה מה, כמה ומתי. כל הזמן מודדים, כל הזמן משווים ורוב הזמן לא מרוצים.
הרצון לשוויון – הופך את הזוגיות למערכה פוליטית.
היופי בזוגיות רוחנית הוא שאנשים יכולים להיות עצמם, כי הם יודעים שהם אהובים כפי שהם.
אפשר לבקש מבן זוג לא מסודר, שינסה להיות יותר מסודר, אבל אם הוא לא יכול, או לא רוצה להשתנות, אי אפשר לדרוש זאת ממנו. להביע בקשה זה חלק מתקשורת בריאה בזוגיות. דרישות, מניפולציות ואיומים, לעומת זאת, דוחקים אנשים לפינה ויוצרים עליהם לחץ להשתנות בכוח ולהיות מה שהם לא. בקיצור – לאבד את החופש שלהם.
האמנות בחיים היא לדעת מה לבקש וממי. בזוגיות, אנחנו דורשים מבני הזוג דברים שיעזרו לנו להתמודד עם החיים, בלי לראות מי עומד לפנינו. רבים מכם יאמרו ״נשמע נפלא, אבל זה לא עובד ככה כשיש ילדים״… אם כך, תנו את דעתכם לעניין, לפני שאתם מביאים ילדים. רוב האנשים מאמינים, או מקווים ש ״אחרי שהילדים ייולדו״, בני זוגם ישתנו. כמה עצוב, הרי התאהבנו בבני זוגנו בגלל מה שהם, אז למה שנרצה עכשיו שהם ישתנו?
אם אחד מבני הזוג צריך זמן לעצמו כדי ליצור, הצורך לא ישתנה אחרי שתביאו ילדים. אפשר לדרוש מבני הזוג שבעקבות נישואין, או ילדים הם ישתנו, אפשר להתעמת עם בני זוג בטענה שהם צריכים לתת יותר, שהם כבר לא יכולים להתנהל כמו פעם, ואולי גם תצליחו לשכנע, או לכפות את דרישתכם בריבים וצעקות, אבל עמוק בפנים אתם ובני הזוג תתחילו לדעוך.
הכי חשוב בזוגיות זה לא להיות צודקים מול בני זוגנו. בכל פעם שאנחנו מאמינים שאנחנו צודקים, אנחנו לא רואים את מי שעומד לפנינו. זו הסיבה שמהר מאוד מערכות יחסים הופכות לשדות קרב מעל, או מתחת לפני השטח.
קלישאה מספר 4: בזוגיות טובה בני הזוג משלימים אחד את השני
(או: הוא/היא החצי השני שלי).
אם בן הזוג שלי משלים אותי, זה אומר שאני לא שלמה בפני עצמי.
אם בן הזוג שלי הוא החצי השני שלי, זה אומר שאני חסרה, וכדי להיות שלמה אני לגמרי תלויה בו.
תלות יוצרת סבל רב, שמהול בחרדות נטישה, קנאה ובתחושה שבלי בני זוגנו אין לנו קיום.
אני גם לא מעוניינת שבן הזוג שלי יהיה המכסה לסיר שלי. לרוב כשהמכסה של הסיר סגור, המרק גולש…
בזוגיות ללא קלישאות, כל אחד מבני הזוג הוא הוויה בפני עצמה, כל אחד מבני הזוג הוא עולם ומלואו. המפגש בין שני בני זוג שלמים, לא נוצר מהזדקקות של מילוי החוסרים והחסכים שלנו דרך בן הזוג שלנו, אלא משיתוף של שני העולמות, כשכל אחד עומד בפני עצמו.
קלישאה מספר 5: זוגיות טובה היא זוגיות בה האחד משתנה בשביל השני
כשאנו דורשים מבני הזוג שלנו להשתנות למעננו, נגד רצונם (אם היה רצון – לא הייתה דרישה), השינוי שנכפה עליהם הופך אותם עם הזמן לממורמרים, ואנחנו מוצאים את עצמנו אומרים משפטים כמו:
״עכשיו כשאתה בזוגיות, אתה לא יכול להמשיך לראות את החברים שלך כל כך הרבה פעמים בשבוע״
״עכשיו כשאנחנו נשואים, את לא יכולה להמשיך להתלבש ככה״
אנשים מתרברבים, איך הם הצליחו לשנות את בני הזוג שלהם במהלך היחסים:
“היית צריכה לראות איך הוא היה מתלבש לפני שהכרנו”
“אחרי שהתחתנו אמרתי לה: אין יותר לשמור על קשר עם האקסים שלך”
חשוב לזכור, שאנחנו לא באמת יכולים לשנות איש את רעהו.
שינוי זה דבר שקורה לאדם מתוך עצמו, עם עצמו.
הרבה מאוד בני זוג, שחיים שנים בזוגיות תובענית ולוחצת, מרגישים עם הזמן, שהם איבדו את עצמם במערכת הזוגית, שהם כבר לא יודעים יותר מי הם. זו התגלמות התסכול והמרירות המודחקים, שרוב האנשים חווים בזוגיות ארוכה.
קלישאה מספר 6: בני זוג אידיאלים הם בני זוג שיכולים למלא את כל הצרכים והחסכים שלנו
אנחנו רוצים שבני הזוג שלנו תמיד יבינו אותנו, תמיד יתמכו בנו, תמיד יתחשבו בנו, תמיד יעצימו אותנו, תמיד יהיו סבלניים וקשובים, תמיד ידעו בדיוק מה אנחנו מרגישים בכל רגע נתון, תמיד יתנו לנו מרחב (אבל כשנצטרך הם יהיו שם בשבילנו), תמיד יקבלו אותנו איך שאנחנו, כולל כל המגבלות שלנו, תמיד יכילו אותנו, לא משנה מה אנחנו עוברים או מרגישים, תמיד ייצגו אותנו בצורה נאותה (לבוש, אמירות בחברה, עיסוק וכו’).
וכל זאת, כשלנו עצמנו אין את היכולת למלא את הצרכים האישיים שלנו, ולרוב אין לנו אפילו מושג מה אנחנו רוצים. יותר מזה, מי מאתנו יכול להרים יד ולומר, שבכל רגע נתון הוא יכול לספק לבני זוגם את כל הרשימה שלמעלה? חצי מהרשימה?… רבע ממנה?
מי יכול לומר, שהוא יכול לתת לבן זוגו אפילו דבר אחד מהרשימה בכל רגע נתון, גם כשהוא עצמו עייף, מתוסכל, או עובר משבר קשה?
רוב האנשים מצפים מבני זוגם, שיתנו להם דברים שהם עצמם לא יכולים לתת לעצמם או לבן/בת הזוג. לא פלא אם כך, שבני זוג רבים קורסים לעיתים נפשית ורגשית מעומס הציפיות שמושלך עליהם.
אחד המשפטים השכיחים והמרעילים שעולים בריבים תמיד יתחיל ב“את/ה אף פעם לא”:
“אתה אף פעם לא מקשיב/ מבין/ עוזר/ מעורב/ מסכים/ משקיע… כשאני זקוקה לכך”.
“את אף פעם לא מכילה/ זמינה מינית/ תומכת/ מעריכה/ מבינה… כשאני זקוק לכך”.
לסיכום, אני מציעה לזוגות אוהבים, שמתרגלים רוחניות = חיים במודעות גבוהה, לשחרר את הקלישאות, לשרוף את ספרי העצות ״ליחסים מאושרים״ ולשחרר את היועצים – אהבה לא זקוקה לעזרה, רק לתשומת לב ומודעות גבוהה.
באהבה גדולה
שאקטי מאי
********